פסק-דין בתיק על"ח 3741-04-11

השאלה העומדת להכרעתנו בערעור זה הינה האם בדין נהג המשיב בכך שרשם למערערת סירוב  לקבלת עבודה ביום 09/01/11 וביום 23/01/11.

תמצית טענות הצדדים

1.                  המערערת המשתייכת למגזר החרדי טוענת כי במקומות העבודה אליהן נשלחה מתבצעת העבודה ללא הפרדה בין גברים לנשים והדבר מנוגד לאמונתה. לשיטת המערערת היה על המשיב לכבד את אמונתה ולהפנותה אך ורק לעבודות בהן קיימת הפרדה בין נשים לגברים. לטענת המערערת שלילת גימלתה עקב סירובה לעבוד בעבודות "מעורבות" פוגעת בזכויותיה החוקתיות לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

2.                  המשיב סבור כי לא נפל פגם בהחלטותיו וכי לא קיימת לו הסמכות לשקול שיקולים מלבד אלו המפורטים בחוק  בעת שהוא מפנה דורשי עבודה לעבודה.

הכרעה

3.                  לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שעיינתי בכתבי טענותיהם באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

4.                  בראשית הדברים יש לציין כי המערערת כלל לא התייצבה במקומות העבודה אליהם הופנתה, אלא פנתה אליהם באמצעות הטלפון. על פי ההלכה הפסוקה, על דורש העבודה לעשות מאמץ סביר ותם לב להתאים עצמו לעבודה אליה הופנה. עוד נקבע כי דורש עבודה אשר אינו טורח להתייצב במקום העבודה אלא מסתפק בהתקשרות טלפונית, אינו נוקט מאמץ סביר ואינו פועל בתום לב לשם התאמה לעבודה אליה הופנה (ע"ע 97/03 רבין - שירות התעסוקה, לא פורסם. פסק הדין מיום 17/10/04 מצוי במאגרים האלקטרוניים).

5.                  המערערת לא התייצבה באף אחד מארבעת המקומות אליהם הופנתה, אשר לפחות שלושה מהם מצויים בתחומה של העיר בני ברק, בה היא מתגוררת. המקום הרביעי, אשר כתובתו לא פורטה, הינו מערכת העיתון "מקור ראשון", אשר לשיטת המערערת עצמה מיועד לציבור הדתי-לאומי.

6.                  ייתכן ולו הייתה המערערת מתייצבת במקומות אלו הייתה נוכחת לראות כי העבודה במקומות אלו תואמת את השקפת עולמה וכי קיימת לה האפשרות לעבוד במקומות אלו. סיבה זו כשלעצמה די בה כדי לדחות את הערעור.

7.                  גם לגופן של טענות המערערת סבורני כי דין הערעור להידחות.

8.                  השאלה העומדת להכרעתי הינה האם סירובה של המערערת לעבוד במקום בו נשים וגברים מועסקים ללא הפרדה מגדרית, עקב השקפת עולמה, יש בו כדי להביא לשלילת זכאותה לדמי אבטלה. לדעתי התשובה לכך חיובית ואפרט נימוקיי:

9.                  סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי מובטל הינו מי שרשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו.

10.              סעיף 165 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי עבודה מתאימה הינה עבודה התואמת את מצבו הבריאותי וכושרו הגופני וכן היא הולמת את הכשרתו המקצועית או השכלתו או תואמת לעבודה אשר עבד בשלוש השנים שקדמו לתחילת תקופת האבטלה.

11.               ביטוח אבטלה הוסף לחוק הביטוח הלאומי בשנת 1971. בהצעת החוק התייחסה הממשלה לקריטריונים המאפשרים הכרה במבוטח כמובטל לצורך קבלת דמי אבטלה בזו הלשון (ה"ח 928, ט"ו בשבט התשל"א, 10.2.1971 בעמ' 150-151):

"...מובטל הזכאי לדמי-אבטלה צריך להירשם בלשכת העבודה כמחוסר עבודה לפי התנאים והמועדים הקבועים בתקנון שירות התעסוקה, והוא צריך להיות מוכן ומסוגל לעבוד במקצועו בכל עבודה מתאימה אחרת, והעבודה לא הוצעה לו...

...סעיף זה מגדיר מהי עבודה מתאימה שאם לשכת העבודה לא הציעה אותה לאדם - ייחשב כמובטל. עבודה זאת צריכה להיות עבודה במקצועו של האדם או עבודה התואמת את הכשרתו המקצועית, רמת השכלתו ומצב בריאותו...לפיכך, אם מוצעת למבוטח עבודה שאינה עולה בקנה אחד עם הכשרתו ורמת השכלתו או עם מצב בריאותו...אין לראות בסירוב לעבוד באותה עבודה הצדקה לשלילת הזכאות לדמי האבטלה..."

12.              לו חפץ המחוקק להוסיף קריטריונים נוספים לבד מאלה המפורטים לעיל חזקה עליו כי היה עושה כן ועל כן לא קיימת למשיב הסמכות לשקול שיקולים מלבד אלו המופיעים בחוק. עמדה זו אף באה לידי ביטוי בפסיקת בתי הדין לעבודה (עוד ראו לעניין זה: דב"ע מט/361-91 טוטי - שירות התעסוקה, פד"ע כ"א, 193; דב"ע שן/91-62 עזרא - שירות התעסוקה, לא פורסם).

13.              כך הדבר באשר לביטוח אבטלה. כאשר בהבטחת הכנסה עסקינן, נשמט קריטריון ההתאמה המקצועית ונותר אך ורק לברר באם מתאימה העבודה לדורש העבודה מבחינה רפואית ופיזית.

14.              המערערת מפנה לסעיף 42 לחוק שירות התעסוקה התשי"ט - 1959 (להלן: חוק שירות התעסוקה) הקובע כי אין להפלות בין דורשי עבודה בהפנייתם לעבודה. לשיטתה, חיובה לעבוד במקום עבודה מעורב מפלה אותה עקב דתה.